ירושלמי- דינו של גנב

התורה אומרת שגנב חייב לשלם על גניבתו תשלומי כפל. למי האו משלם? כמובן לבעל החפץ הנגנב. אבל לא תמיד זה כ"כ פשוט. 

אם בעל החפץ הפקיד אותו אצל חבירו - שומר חינם, והחפץ נגנב מבית השומר, יכול השומר להישבע שהוא לא שלח ידו בחפץ, והוא יהיה פטור מלשלם. 

אבל כיון ששבועה היא דבר לא פשוט ולא כ"כ מומלץ, השומר יכול לבחור לשלם לבעל החפץ במקום להישבע. 

ואם אחר כך נמצא הגנב והוא יתחייב בתשלומי כפל, פשוט שהשומר יקבל את כספו בחזרה. אבל מי יזכה בתשלומי הכפל? בעל החפץ או השומר ששילם עליו כדי לא להישבע? המשנה אומרת שהשומר זוכה גם בכפל. (בבא מציעא תחילת פרק שלישי)

מדוע? הרי הוא לא הבעלים, והוא רק שילם כדי להיפטר משבועה?

מסבירים בבבלי שזה מבוסס על אומדן דעת הבעלים, שהוא רוצה להקנות לשומר את הכפל, שאולי יגיע אליו בעתיד, כדי לגרום לשומר לשלם לו עכשיו על החפץ שנגנב. נמצא שבשורשו הכפל שייך לבעלים, אלא שהם רוצים להקנות אותו לשומר ששילם.

לעומת זאת, בירושלמי לומדים הלכה זו מדרשת הכתוב. לשון הכתוב:  "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה מִשּׁוֹר עַד חֲמוֹר עַד שֶׂה חַיִּים שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם", ודורשים בירושלמי את הביטוי "חיים שנים ישלם" - "למקום שהקרן מהלך שם הכפל מהלך". 

זאת אומרת שלא הבעלים מקנה לשומר את הכפל אלא התורה קובעת כך. 

יש כאן ביטוי להבדל בין התלמודים באופן החשיבה וצורת המבט. 

הרב קוק (אורות הקדש ב, עמ' תכג) מרחיב על כך שבחו"ל שולט "המבט המפורד". הכפל אינו כרוך בתשלומי הקרן, אלא על כל אחד מהם יש דיון בפני עצמו. הקרן הולך לשומר ששילם אותו בזמנו, והכפל הולך לבעל החפץ הנגנב. 

בירושלמי יש כאן את "המבט המאוחד". הכפל לעולם מחובר עם הקרן, ואם השומר קנה בתשלומיו את הקרן, הכפל מהלך אחריו. 

ניתן להרחיב עוד ולומר שהכפל שייך למקום עמוק יותר. הקרן שייכת לענייני ממונות שבין אדם לחבירו, והכפל מגיע מכח התורה, והוא שייך לתוכן עליון יותר. אפשר לתת בזה סימן: הקרן מצביע למטה, על ידי האות נ' סופית היורדת למטה, והכפל מצביע למעלה, ע"י האות ל'.

הירושלמי מלמד שאין להפריד ביניהם כלל. גם בבבלי לא מפרידים ביניהם, אלא שהזכות של השומר בכפל מתורגמת לשיקולים ממוניים של הבעלים. 

ומשני התלמודים למדנו על הכפל שבכפל. גם התורה מלמדת עליו משיקוליה העליונים, וגם בעל החפץ רוצה בזה מתוך שיקולים תחתונים, ויחדיו יאירו.